כולנו שפויים, לכאורה.

שמי גדי נשוי לתמר, אב לשני ילדים, שמעדיפים אנונימיות כדי שלא ייקושרו אלי. גר באילת, וחולם על טוסקנה.
יש לי דעות נחרצות, כמעט בכל עניין אבל אני מגלה גמישות כדי לשכנע אחרים לקבל אותן.
חילוני בהשקפתי, גוי בעיני רבים, אבל יהודי לעומת הרפורמים, בעיני אותם שמחשיבים אותי לגוי.
מי הוא יהודי? בעיניי, כל מי שהיטלר היה הורג בגלל יהדותו (ורוצה להיות יהודי) וכל מי שרואה עצמו כיהודי.
מי הוא ישראלי? כל מי שחי בישראל ולא פועל נגדה (כפוף לשיקול דעתי הסובייקטיבית).
במפה הפוליטית אני איפה שהוא בין השפויים לכאורה של הליכוד לבין אלה של מרץ.
יש לי חמישה תחביבים עיקריים, לצחוק, לבשל, לגלוש באינטרנט, לבזבז זמן ולשרוד. סדרי העדיפות משתנים.
על מה אני מתכונן לכתוב? בעיקר, על הכל. אני אסביר למה אחרים טועים, ועוד יותר למה אני צודק.
אדריך את מנהיגי העולם, בעיקר את דוברי העברית שבינם, איך לממש את המנדט שהופקד בידיהם.
אשתדל ברצינות להצחיק גם אתכם. אסביר את הבדיחות לאלו שלא יבינו ואתנצל בפני אלה שנפגעו.
אני מבטיח לא להוסיף תוכן פרסומי, (כפוף למצבי הכלכלי ולהצעות שאקבל).
אני לא אלאה אתכם במתכונים, גם לא בתוויות, ובעיקר לא באלמנטים שמעכבים את עליית הדף.
מעל הכל, אני מקווה שהבלוג יצדיק את טרחתכם וזמנכם.
תהנו, או שלא,
גדי

יום שישי, 28 במאי 2010

למה לעזאזל פתחתי חשבון בפרצוספר (FaceBook)

כשהרשת החברתית הזאת פרצה לעולם פתחתי חשבון. הטעות הכי גדולה שעשיתי היתה הסגרתו של ספר הכתובות שלי לידיהם, תוך כמה שעות אין ספור משועממים כמוני, שרובם רשומים אצלי בגלל התכתבות חד פעמית, ביקשו ממני חברות. יומיים אחר כך סגרתי אותו. טוב, לא בדיוק סגרתי כי בזמנו אי אפשר היה לסגור חשבון בפרצוספר, פשוט שיניתי בו את כל הפרטים והוא נעלם בתהום הנשייה.
לאלה שרציתי שישארו חלק מחיי שלחתי מייל התנצלות, מהאחרים המשכתי להתעלם. חזרתי לאלמוניות המחבקת.
עכשיו פתחתי סטרטאפ, בלוג, וורדי (האלוהים של הסטרטאפיסטים) אמר שהכי חשוב זה השיווק, אז פתחתי חשבון שנית, בלי להפקיד בידיו החמדניות של צוקרברג את ספר הכתובות ועולם חדש נגלה לפני.
קודם כל התברר לי שאף אחד לא מקליד "גדי המל" או "Gady Hammel" ומחפש אותי, ועל פניו זה די מעליב, וזה העלה לי מחשבות שאולי אני מעליב את החברים שלי כשאני לא מחפש אותם ואני לא בן אדם שבנוי לייסורי מצפון ולהתחבטויות.
העובדה המחרידה יותר היא שלילדים שלי יש המוני חברים, מאות לכל אחד. סביר שרובם לא יטרחו להכין להם כריך כשיהיו רעבים, אבל לפחות הם מוכנים להיות מזוהים איתם. עוד יותר מחרידה העובדה ששני הילדים המנוכרים האלה מכנים אחד את השני ברשת כ"חברים". במציאות האילתית הקרבה הגדולה ביותר בינם היא שתי דלתות טרוקות.
אז עכשיו יש לי פרצוספר, אין לי מושג מה לכתוב שם. כשהילדים יהיו בטיול אחרי צבא זאת כנראה תהיה הפלטפורמה היחידה כדי להמנע משיחות גוביינא. במחיר של המודעות לכך שזה עם הפירסינג במצח והקעקוע על האף הוא החבר היותר נורמלי שהם פגשו בבוליביה.
לפחות יש לי תעסוקה, "חיפוש קרובים" כי אסור להעליב אף אחד, במיוחד כשמתעסקים בשיווק.
כרגע כל החברים שלי הם כאלה שבמידה זאת או אחרת נתמכים בי כלכלית ואין להם ברירה. אז אם יש לכם חשבון, ואתם "עושים לי חשבון", חפשו אותי בפרצוספר ותפרגנו לי חברות. אל תשכחו שאני מאכיל אתכם מידי פעם, ולא רע.
ואם אין לכם חשבון ואין לכם צורך קיומי להיות בעלים של אחד, תחסכו מעצמכם את ההתחבטות של למה לעזאזל פתחתי חשבון בפרצוספר, אני תמיד זמין בשבילכם במייל ובטלפון.

יום שלישי, 18 במאי 2010

בית הלורדים !?

במקורות כתוב, מצא לך רב! לא כתוב מי מכין את רשימת המועמדים.
כבר בילדותי החלטתי שאין כזה דבר "אלוהים", לא ידעתי לנמק את זה, כאילו שהיום אני כן יודע לנמק את זה, אבל היה לי ברור שהעסק הזה שנקרא עולם לא מתנהל על ידי מישהו עם כוונות טובות.
תרי"ג המצוות שלי היה מאד מצומצם, לקום בבוקר, ללכת לבית הספר, להשתמט מכמה שיותר מטלות, לעבור בהצלחה את הבחינות ובזמן שנותר לעשות מה שמתחשק לי.
מאחר והורי, בחוכמתם, לא כפו עלי מערכת ערכים יותר פרובלמטית (מנקודת מבטי) בחרתי בהם להיות הרבנים שלי.
אבי, מונע ממקורותיו בשומר הצעיר, שנא כל דבר שקשור ברבנים, חוץ מישעיהו ליבוביץ שאותו הוא לא סבל. אימי לעומת זאת, מונעת בגנים של פרגמטיזם שירשה מהוריה, שפטה כל דבר לגופו ואפילו הצביעה פעם למפד"ל, אחרי שהם כפו על לוי אשכול את ממשלת האחדות הראשונה לפני מלחמת ששת הימים.
בתוך האוקסימורון הזה, שיש המכנים אותו זוגיות, לאחר השירות הצבאי, פיתחתי תפיסת עולם אנרכיסטית והחלטתי שאני הרב של עצמי. זאת היתה החלטה מהפחות טובות שנטלתי בחיי, התברר, די מהר, שכמו רבנים רבים, אני יותר מוצלח בלדעת מה אחרים צריכים לעשות ופחות בלהבין מה אני צריך לעשות.
למרות הטמטום שבתובנה הנ"ל היא היתה מאד נוחה ורק לקראת גיל הארבעים, הפנמתי שאני צריך לפרוש מהפעילות האידיאולוגית, למרות שהייתי בשיאי הרוחני, ולהעביר את נס הרבנות למערכת בתי המשפט. עד אותו רגע ייחסתי להם תכונות כמעט אלוהיות, ואז התחילה שחיקה במעמדם עד שהגעתי למצבי היום שאני כמעט חוזר בשאלה ומתקרב להחלטה הכי מטומטמת בחיי שגם השופטים לא ראויים לכס הרבנות.
זה התחיל בשופט שנתן לי עונש על עבירת מהירות בכביש שומם, תוך הדגשת חומרת מעשי למרות התיק הנקי שלי, דומה מאד לעונש שקיבל עזר ויצמן על תאונת דרכים בה הרג מישהו. זה המשיך בשופט שלום יהיר שפסק נגדי לטובת צמד שקרנים וניצל את ההזדמנות שנפלה בידיו כדי להתייחס אלי כמו אל סמרטוט. כבר אז התחלתי להפנים שהרבנים שלי אינם בהכרח בחירה מוצלחת והתלוננתי עליו. מסתבר שלא הייתי היחיד ובסופו של עניין הוא הודח מתפקידו על רקע של מזג שיפוטי, ותודה ליוסי ביילין, שר המשפטים דאז, החלטה אחת הצליחה לך.
פתאום התחלתי לשים לב, שהצדק האוניברסלי שהאמנתי בו, התחיל להשחק לא רק במה שנוגע בי. נוח מאד להיות אגואיסט ולחשוב שכל מה שקשור בי משליך על העולם במקום להבין שכל מה שקורה מסביבי משליך עלי. לאט לאט התברר לי שמערכת המשפט עושה יותר ויותר לביתה ופחות ופחות לביתי ולבית שכני. הרב הראשי שלי (נשיא בית המשפט העליון) מרד ברבנים שלו (כנסת ישראל) והתחיל להאמין שהוא אלוהים ולא רק נציגו. מגובה בעדת מעריציו וחבריו להרכב המורחב הוא התחיל לרדות בעם ובמדינה, וחוץ מאשר לאשתי ולילדי, וגם זאת בהסתייגויות נחרצות, לאף אחד אסור לרדות בי. פתאום כל מה שקורא במדינה התחיל להיות תולדה של תפישת העולם שלו, מה שמכונה בחבר הנשרכים אחריו, גאונות משפטית.
הרבנים המחוזיים והשכונתיים החרו אחריו, והתחילו להוציא מתחת לידיהם פסקי דין שאם פעם התמצו במשפט המתבקש, "הנאשם חרא של בן אדם" ודנו אותו לעונש לפי שיקול דעתם, או "הנאשם זכאי" הפכו ליצירות ספרותיות יומרניות שמערבות מערכות שיקולים שלא צריכות לעניין אף אחד בטח לא את השופטים. פתאום כל דבר שאיננו התנהגותו של הנאשם/מלין הפך להיות מרכיב עיקרי בפסק ובגזר הדין, מהדעות הפוליטיות של השופט דרך הדעות הפוליטיות של הפרקליטות ועד מוצאו העדתי/דתי/לאומי/מגדרי/מפלגתי ובטח עוד כמה ששכחתי של העומדים בפני בית המשפט. השבוע הצטרף עוד מרכיב למערכת השיקולים, המוניציפלי, פתאום מודיעה לנו התקשורת בעניינם של התאומים ההודים לבית גרינברג, שבתל אביב, בית המשפט היה מחליט אחרת.
מנגד עומדים הוטרנים של מערכת המשפט ובצורה שלא היתה מביישת את הכוחניים שבוועדי העובדים, הם הקימו לעצמם בית לורדים משלהם. באנגליה המלכה ממנה את הלורדים, וועדה מיעצת לה ומנסה לשמור על מידת מה של נאותות ואיזונים (מה שלא מונע את העובדה שבסופו של עניין רק האשכנזים שלהם ובניהם נבחרים לכסא המיוחל). בארץ הם ממנים את עצמם ורק אותם. הם דואגים שימשיכו לקרוא להם "כבוד השופט" ובעריצות מבחילה הם ממשיכים לנהל לנו את החיים באלימות תקשורתית ובהתנשאות מגעילה תוך שהם מגבים אחד את השני. הם מאיימים הם מקללים ובעיקר עסוקים בלהסביר למה הם יותר טובים וחכמים מכל מי שאינו חבר בבית הלורדים שהם הקימו לעצמם.
האבות המייסדים של המדינה שלנו באחת ההבלחות האחרונות של חוכמה תל אביבית, החליטו שלא צריך בית לורדים ושדי לנו ב120 חברי כנסת שמתמקדים במה שטוב להם. במערכת שיקולים לא אחראית ולא עניינית אנחנו נכשלים בבחירתם, אבל זאת הבחירה שלנו.
יואילו נא חברי בית הלורדים לספון בביתם, ולהניח לנו לנפשנו, כשנרצה בית לורדים משלנו נמנה בעצמנו את דניאלה וייס, עמוס עוז, עזמי בשארה, ברוך מרזל וכל מי שבינם ללורדים שלנו.
ואני נשארתי בלי רבנים...............יש מתנדבים?

יום שני, 10 במאי 2010

מי מחליט מה סודי במדינה הזאת, למה ואיך?

(אני מקווה שכשהפוסט הזה יגיע אלכם כבר תדעו מי זה ענף חנון ולמה הוא שווה איזכור)

כמו במקרה ענת קם, כל העולם ואשתו יודעים שענף חנון, ערבי ישראלי, מהסקטור שמכנה עצמו, הומני, ליברלי, מתקדם וכל מיני סופרלטיבים אחרים (שרק אתם שמכירים אותי, יודעים שאני היחיד שניחן בהם) עצור בנסיבות בטחוניות. חוץ מכם כמובן, המוטבים של הנזק שהוא עלול להשית עלינו.
לדעתי, ענת קם היא פושעת, היא צריכה לקבל עשר שנות מאסר ולהשתחרר אחרי חצי שנה ובקשת חנינה. כמו וענונו הצדיק שגילה מה שכולנו ידענו ממקורות זרים, מלבד הטמטום (תכונה מאד אופיינית למחוננים שבטוחים שכל העולם עפר לרגליהם) פשעה היחידי של ענת קם הוא שהיא העדיפה את מאוויה האישיים על טובת הכלל. עוד מלפני קום המדינה אנשים מכוחות הביטחון עוברים על מגוון חוקים, ומסכנים בזה את עתידם ושלומם, כדי להבטיח את עתידנו, ולכאלה שמסתכנים עבורי אני מוכן לסלוח בגבולות מאד גמישים. וגם במקרה זה ענת קם לא חידשה כלום לאף אחד, אפילו על הבלגאן בביטחון שדה כולנו ידענו.
אני לא מכיר את הענף חנון הזה, (מי שמתעסק
בפתרון תשבצי הגיון בוודאי כבר יודע את שמו), אבל מהיכרותי אותו מגלישה באינטרנט נראה לי שלבסוף יתברר שחטאו העיקרי מתמצה בזה שהוא לא עושה סוד מהעובדה שקיום ישות ציונית במזרח התיכון איננה לרוחו.
יותר משאני מוטרד ממעצרו והטרדתו על ידי גורמי הביטחון (ביננו זה אפילו מסב הרבה נחת לרבים מאיתנו) אני מוטרד מנסיבות הסודיות שאופפות את המקרה.
הנה סיפור מגוף שני שמסיר קצת את הלוט מאיך קובעים לפעמים מה סודי במדינת ישראל.
ב 19 בנובמבר 1952 יצאו שתי סירות עם חניכים מקורס ימאות בחיל הים להפלגה
מחיפה לכיוון תל אביב. אחת מהן נסחפה לכיוון לבנון, חייליה נשבו והוחזרו, ואחת טבעה וכל חניכיה טבעו.
כמה ימים לאחר מותו של אבי התקשר אלי בחור צעיר וביקש לשוחח איתו. התברר שהוא הבן של האחיינית של אחד מחללי הסירה שטבעה שמנסה לברר את המקרה.
רצה הגורל ומספר שבועות לפני מותו, שוחחתי עם אבי (שהיה אחד המפקדים בבסיס ההדרכה) על המקרה והוא סיפר לי שהתנגד להפלגה, הוא עצמו היה חניך במפרשיות ואיש ים ותיק וידע את הסכנות ביציאה להפלגה בים סוער עם רוח מזרחית.
אחרי שהממונים עליו במפקדת חיל הים (אז בסטלה מאריס) התעקשו על ההפלגה, אבי, כמקובל בעדת הייקים, ביקש פקודה בכתב וקיבל אותה.
בסופו של עניין הוקמה וועדת חקירה, שתוצאותיה, עד היום, לא פורסמו ובכל מקרה אף קצין לא קיבל אפילו לא נזיפה.
בן האחיינית פנה למפקדת חיל הים ונענה שעל התיק יש חיסיון. (55 שנה לאחר המקרה). מה כל כך סודי במקרה כזה, אפילו על פעולות של סיירת מטכ"ל אין חיסיון כזה.
אבי קודם לאחר המקרה, כך שברור שהוא לא נמצא אשם אז למי כל כך חשוב שלא ידעו מי נתן את הפקודה המטומטמת בכתב, כנראה שלעולם לא נדע כי מדובר בסוד מדינה ואבי ממשיך לשמור על לויאליות גם מתוך קברו ולא מגלה את שמו. (מסתבר שההיסטוריה חוזרת וגם בפיקוד מרכז יש נוהל תיעוד של טימטום).
אז בפעם הבאה כשאתם נתקלים במשהו סודי תשמרו על שני כללים, קודם כל תסתמו את הפה כדי לא להצטרף לענף חנון, ועוד לפניכן תסתמו את האף כי זה עלול להיות מאד מסריח.
אז מי באמת מחליט מה סודי במדינה הזאת, למה ואיך?

יום חמישי, 6 במאי 2010

בחייך, תהיה גבר

שלום ביבי, גבר זה מושג מותנה תרבויות, במקום שממנו הגעתי זכר נחשב גבר כשהוא עמד במחויבויות שלו ואם לא עמד בהן, אז היה מוכן לשלם את המחיר על כשלונו. בשלבים שונים של חייך בטח נתקלת בכמה כאלה, כנראה לא מספיק כי לא רואים עדויות לכך שלמדת מהם משהו. במצב הצבירה הנוכחי שלך, פוליטיקאי, טבעת הביטחון שלטענתך חונקת אותך, (למרות שאף פעם לא ויתרת עליה) כנראה מונעת ממך את קרבתם. באלה שכבר חודרים דרכה מבוצע סיכול ממוקד שבעצת עורכי דיני, אני מנוע מלחשוף את מבצעו.
יש רבים וטובים כאלה, נכים שמתמודדים עם המגבלות שלהם והופכים אותן למנוף להצלחה, מאות אלפי מתנדבים ברחבי המדינה שמממנים בזמנם, במשאביהם הפרטיים, בפגיעה במשפחותיהם את הכשלונות של הגוף עליו אתה ממונה. (מה שאתה מכנה הרשות המבצעת). מנהלי בנקים שמוותרים על שכרם כדי לשפר את שכרן של עובדות הנקיון, טוב זה דווקא אין, התבלבלתי, כל יום אנשים רבים, לעצמם, לביתם, לסביבתם, מחליטים החלטות קשות ומורכבות ומתמודדים איתן ונושאים בתוצאותיהן.
אני לא מצפה ממך לגדולות ונצורות, לא לפתור את הסכסוך במזרח התיכון (לדעתי ולצערי אין פתרון כזה), אפילו לא להתמודד עם בעיית ההתגרענות האיראנית, ממילא הם לא סופרים אותך.
ראש הממשלה נמצא בפרטים הקטנים (אתה האחד הכי קרוב לאלוהים שאני מכיר).
כל מה שאני מבקש ממך זה לבחור מתוך 1500 ההחלטות של ממשלתך שאתה כל כך גאה בהן, 100 החלטות. הרי ברור מלכתחילה שרובן לא תצאנה אל הפועל.
את ה100 הכי קלות והכי זולות, אל תלך על עוד רפורמה בחינוך או על מסדרונות בתי החולים, דברים פשוטים כמו מעברי חציה ליד בתי ספר, או הפרדה במחזור בין בקבוקים לפקקים, דברים פשוטים כאלה שגם קל לנסח אותם, ותממש אותן.
ואם יורשה לי אז עוד מטלה אחת, קצת יותר קשה אבל דחופה, תחליט מה לעשות עם גלעד שליט, שלם כל מחיר, תגיד להם לשמור אותו לעצמם, תשמיד את הרצועה, תעשה "החלפות" בינו לבין פואד (הוא אמר שהוא מוכן לשלם כל מחיר) תחליט מה שאתה רק רוצה ומסוגל לעמוד בו, רק תחליט כבר. אני אפילו מוכן לוותר לך על מעברי החציה.
בחייך, תהיה גבר !!!!!!!!!!!

יום רביעי, 5 במאי 2010

עוצו עיצה ותופר.....עצות חינם למתלבטים.

אברי גלעד הציג בתוכניתו 1 נגד 100 בחור שמנהל עסק של עצות בשקל.הבחור השתלט על קרן רחוב ועושה הון מחולשותיהם של העוברים ושבים. החלטתי לשבור את המונופול שלו ולחלק עצות חינם. תתקבלנה שאילתות במייל allegedly.sane@gmail.com וכתגובה לרשומה, בתנאי שהן לא פוגעות ולא מונעות מרשע.בקריאת העצות יש משום הסכמה להמנע מיישומן והכרה בעובדה שערכן כמחירן.

התלבטות נעימה