למה לעזאזל פתחתי חשבון בפרצוספר (FaceBook)

כשהרשת החברתית הזאת פרצה לעולם פתחתי חשבון. הטעות הכי גדולה שעשיתי היתה הסגרתו של ספר הכתובות שלי לידיהם, תוך כמה שעות אין ספור משועממים כמוני, שרובם רשומים אצלי בגלל התכתבות חד פעמית, ביקשו ממני חברות. יומיים אחר כך סגרתי אותו. טוב, לא בדיוק סגרתי כי בזמנו אי אפשר היה לסגור חשבון בפרצוספר, פשוט שיניתי בו את כל הפרטים והוא נעלם בתהום הנשייה.
לאלה שרציתי שישארו חלק מחיי שלחתי מייל התנצלות, מהאחרים המשכתי להתעלם. חזרתי לאלמוניות המחבקת.
עכשיו פתחתי סטרטאפ, בלוג, וורדי (האלוהים של הסטרטאפיסטים) אמר שהכי חשוב זה השיווק, אז פתחתי חשבון שנית, בלי להפקיד בידיו החמדניות של צוקרברג את ספר הכתובות ועולם חדש נגלה לפני.
קודם כל התברר לי שאף אחד לא מקליד "גדי המל" או "Gady Hammel" ומחפש אותי, ועל פניו זה די מעליב, וזה העלה לי מחשבות שאולי אני מעליב את החברים שלי כשאני לא מחפש אותם ואני לא בן אדם שבנוי לייסורי מצפון ולהתחבטויות.
העובדה המחרידה יותר היא שלילדים שלי יש המוני חברים, מאות לכל אחד. סביר שרובם לא יטרחו להכין להם כריך כשיהיו רעבים, אבל לפחות הם מוכנים להיות מזוהים איתם. עוד יותר מחרידה העובדה ששני הילדים המנוכרים האלה מכנים אחד את השני ברשת כ"חברים". במציאות האילתית הקרבה הגדולה ביותר בינם היא שתי דלתות טרוקות.
אז עכשיו יש לי פרצוספר, אין לי מושג מה לכתוב שם. כשהילדים יהיו בטיול אחרי צבא זאת כנראה תהיה הפלטפורמה היחידה כדי להמנע משיחות גוביינא. במחיר של המודעות לכך שזה עם הפירסינג במצח והקעקוע על האף הוא החבר היותר נורמלי שהם פגשו בבוליביה.
לפחות יש לי תעסוקה, "חיפוש קרובים" כי אסור להעליב אף אחד, במיוחד כשמתעסקים בשיווק.
כרגע כל החברים שלי הם כאלה שבמידה זאת או אחרת נתמכים בי כלכלית ואין להם ברירה. אז אם יש לכם חשבון, ואתם "עושים לי חשבון", חפשו אותי בפרצוספר ותפרגנו לי חברות. אל תשכחו שאני מאכיל אתכם מידי פעם, ולא רע.
ואם אין לכם חשבון ואין לכם צורך קיומי להיות בעלים של אחד, תחסכו מעצמכם את ההתחבטות של למה לעזאזל פתחתי חשבון בפרצוספר, אני תמיד זמין בשבילכם במייל ובטלפון.